טיפול בפוסט טראומה - דרך הגוף, הומאופתיה והתמקדות

מתוך מאמר שפרסמתי בהארץ, על חשיבות הגוף בטיפול בטראומה

ד"ר באסל ון דר קולק, חוקר מאוניברסיטת הרווארד הוא אחד החוקרים המוערכים בתחום חקר ה-PTSD. הוא היה מהראשונים ששאלו איך זה ששנים אחרי המלחמה נפגעי קרב עדיין חיים את זוועותיה. אחרי שטיפל שנים בנפגעי טראומה בכל גיל ומין, הגיע למסקנה שלא הצליח לעזור למטופליו כשהשתמש  בשיטות המעודדות דיבור במטרה להשיג אינטגרציה ועיבוד של האירועים הטראומטים. הוא, בדומה למטפלים ממוקדי הגוף,  נוכח שהדיבור והשחזור מחמירים את מצב המטופלים. הוא שם לב שכשהמטופלים הופכים נסערים מתוך ההיזכרות באירוע טראומטי, הם מתקשים להמשיך לדבר. הוא חקר מה קורה במוח בזמן הדיבור על מאורעות טראומטים.

בשנת 1989 פגע ההוריקן הוגו בפורטו ריקו וזרע הרס עצום. אנשים שבתיהם נהרסו התחילו מיד בתיקון הנזקים. זאת היתה פעילות שנועדה להשבת תחושת הביטחון אחרי האסון. מתוך ההכרח לחכות להגעת המסמכים הדרושים לקבלת פיצויים על הנזק, נאסר עליהם להמשיך בפינוי ההריסות. אנשים אלו שפעילותם נעצרה, החלו להשתכר,לחפש תגרות ולפעול באלימות, ופיתחו סימפטומים הדומים ל-PTSD. אירוע זה סייע לון דר קולק לזהות את מרכיב חוסר האונים כהכרחי להתפתחות ה-PTSD. הוא גם הבין שפעולה הכרחית לפורקן אנרגיה לאחר מצב מסכן חיים, ופעולה ממוקדת כתגובה למצב, תמנע PTSD. המוח הוא איבר הבנוי לפעולה, ואם פעולה לא מתאפשרת המערכת מתחילה לפעול באופן כאוטי. פעולה כנגד תחושת חוסר אונים תהיה מפתח לריפוי. הוא נוכח שדיבור עם מטפל, גם אם הקשר איתו תומך וחיובי, לא ישפיע על השינויים הפיזיולוגים שקרו מתוך חשיפה לאירועים טראומטים. מילים לא יכולות לתקן את תחושת הפירוק ואובדן הלכידות בחווית הקיום  שהם במהות ה-PTSD. החיבור עם המטפל מסיט את המטופל מעצמו. טיפול טוב יחבר אותו לתחושות הפנימיות שלו, יעודד לגלות ולבטוח בתגובות פנימיות שלו, בתחושות הגוף.

כנוירוביולוג, ון דר קולק הסביר את הטראומה כאוסף תחושות הקשורות לחלקים הלא ורבלים ולא מודעים של המוח (אמיגדלה, טלמוס, היפוקמפוס וגזע המוח), אזורים שלא מקושרים לאזורי החשיבה, ההמשגה, והניתוח של קליפת המוח. מאמרו משנת 1994, The Body Keeps the Score, משך את תשומת ליבו של נוירוביולוג בשם סקוט ראוך שהציע לו  למפות  דרך הדמיית MRI את מוחם של מטופלים הנזכרים באירועים טראומטים. במחקר נמצא שכשאותם מטופלים נזכרים במאורע טראומטי קליפת המוח בצד השמאלי (ובעיקר מרכז ברוקה הקשור ביכולת מילולית) הופך ללא פעיל, ואיזורים בצד ימין, המחוברים למצבים רגשיים, הופכים פעילים, בעיקר באמיגדלה. נתון זה מסביר מדוע בשחזור הטראומה יש קושי בדיבור וחשיבה, ומדוע תקשורת מילולית אינה יעילה כדרך לטיפול ב-PTSD. הטראומה יוצרת חותם בחלקי המוח עמוקים שלא נגישים לקליפת המוח. מסקנתו שיש לטפל ב-PTSD דרך הגוף ותחושותיו נתנו רוח גבית למטפלים הסנסורימוטורים, שלא זכו עד אז להכרה ממסדית. 

המרצת יכולת הריפוי של הגוף –הומאופתיה קלאסית

סמואל הינמאן (1755- 1843) היה רופא גרמני שדחה את שיטות הרפואה המקובלות בזמנו ופיתח את ההואופתיה הקלאסית, שיטת רפואה המתבססת על מתן תרופות מחומרים טבעיים מדוללים. ההומאופתיה הקלאסית היא שיטת ריפוי הוליסטית, שמאמינה שתחלואי הנפש יכולים להיות תוצאה של טיפול לא נכון במחלות.
הגיעה אישה צעירה, שסבלה מ-PTSD בעקבות חשיפה לאירוע טירור ונפילת טילים על ביתה. קשה לה להירדם, כל רעש מקפיץ אותה. והיא משתטחת על הרצפה כששומעת רעמים. מסתגרת בביתה, ויוצאת רק אם בני משפחה מצטרפים אליה. היא חוששת שמישהו מקרוביה ימות. עצבנית,מחזיקה סכין, מוכנה לתקוף. תחושתה: לבד, חשופה לסכנה, שום דבר לא יכול להגן עליה. (לעיתים לתחושה כזאת יש שורשים עמוקים יותר, ואירוע הטירור, במקרה הזה הציף גם טראומה מהעבר).  
האבחנה הפסיכולוגית תהיה PTSD, והאבחנה ההומאופתית, במקרה הזה בלבד, תהיה תמונה המתאימה לתמונת התרופה דטורה ממשפחת הסולניים. הצמח הזה מיצג תמונה קלינית: פחד מתוקפנות, אימה, הכרח להתמודד לבד מול משהו הרסני וחזק ממך. התרופה מדטורה מתאימה למי שמרגיש לא מוגן, חשוף לסכנה, יודע שאין לאן  לברוח ושאי אפשר להסתתר, כמו  ילד שנשאר לבדו, מפוחד בחושך, הוא מאויים, מייחל להצלה. לא יודע מאין תיפתח הרעה ומאיפה תגיע  הצלה.
אותה אישה קבלה תרופה מצמח הדטורה. בעקבות הלקיחה מצבה השתנה, הצליחה להירדם, הדריכות פחתה, תחושת האיום התפוגגה, חזרה ולהתרכז בצרכי המשפחה.
הטיפול החזיר את האישה לאיזון, הנפש נרגעה, וחלה הטבה גם בערכים "גופניים" כגון הזעה, לחץ דם ורמת הסוכר בדם. הומאופתיה קלאסית היא דרך ריפוי נוספת המתבססת על הסיפור שהגוף מספר על סבלה של הנפש, עוד דרך לגייס מנגנונים פיזיולוגים לטיפול בנפש שאבדה איזון.