פיטר לוין מתאר עדר אימפלות שרועה בנחת בשדה. ציטה שארבה מאחורי השיחים מזנקת פתאום לעברם. העדר נמלט. רק אימפלה קטנה, שנשארה מאחור, נלכדה. ברגע שנתפשה, קפאה. הקיפאון יקל על ההיטרפות, שכן האימפלה חוותה את המוות עוד לפני רגע המוות עצמו, וכך הסבל מהשיניים והציפורנים שינעצו בה לא יהיה נורא.
אבל, נניח שלרגע אבדה הצ'יטה את הריכוז, האימפלה התנערה, והצליחה לברוח. האם מצאה את העדר ושבה לחיים רגילים? קרוב לודאי שכן. מה המנגנון שגרם לחיה, שהסתכלה למוות בעיניים, להימנע מתגובה פוסט טראומטית?
לפי תובנותיו של פיטר לוין, ביופיזיקאי ודוקטור לפסיכולוגיה, לגוף יש מנגנונים המאפשרים לו לחזור לאיזון. הסינדרום הפוסט טראומטי נוצר כשלא מתאפשר לגוף לרפא את עצמו. במצב מסכן חיים יש בצד הקיפאון גם דריכות עצומה של גוף שמוכן לתקוף או לברוח. כשחלפה הסכנה, האנרגיה העצומה שהגוף גייס צריכה להשתחרר. האימפלה הקטנה נצלה הזדמנות וברחה. בבריחה התפוגג הקיפאון. אילו האנרגיה הזאת לא היתה משתחררת, היתה נוצרת הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD).
פיטר לוין חקר במשך שנים איך לטפל בפטסד. להבנתו מיותר לשחזר אירוע טראומטי, ואין טעם לחיות כאב רגשי מחדש. במקום זאת, הריפוי יהיה שחרור האנרגיה הכלואה בגוף על ידי פעולה. כשנתקלים במצב מסכן חיים יש תגובת קיפאון, אבל יש גם היערכות לפעולה. אם נעצרה תגובת ההישרדות האקטיבית, האנרגיה שלא היה בה שימוש יוצרת את מערך הסימפטומים הפוסט טראומטי. בשיטתו (somatic experience) הוא מלמד את הגוף, אם כי באיחור, להשלים את פעולת ההישרדות הטבעית ולחוות ניצחון ושליטה במצב, ובכך לפוגג את השפעות הטראומה.
התרבות שלנו אינה מעודדת תהליכי ריפוי טבעיים. אנחנו אוסרים על בכי, נבהלים מרעידות, נדחים מהזעה, נחרדים משלשול. זאת תרבות שבוחרת להדחיק כל כאב, מאמינה באנטיביוטיקה, דקסמול וציפרלקס, אינה מכירה בהשפעות הגוף על הנפש, ולא מבינה את המחיר הנפשי שמשלמים כשמתעלמים מהגוף או פועלים נגדו.
הגוף – החוליה החסרה בריפוי הנפש
מלחמה, אונס, תאונה, בגידה, אסון טבע או הפלה אינם סיבה למצב פוסט טראומטי. העוררות שקפאה ונשארת לכודה במערכת העצבים היא מה שעושה שמות בגוף ובנפש. הטראומה חרותה בגוף.
עקרון הדואליזם המבחין בין גוף ונפש שולט בפילוסופית המערב מאז אפלטון (ודקארט). הנטיה היא ליחס ערך גבוה למה שמופשט ורוחני, וערך נמוך לחומרי ולגשמי. לכן, במשך שנים התקשו לראות בגוף משאב חשוב לריפוי ממצב נפשי. השיטות הפסיכולוגיות במאה ה20, בעקבות הפסיכואנליזה, ניסו לרפא את הנפש דרך הנפש, בשיחה. גישות אלטרנטיביות, שראו בגוף דרך לריפוי הנפש, נזנחו.
רגש אצור בשרירים
ד"ר וילהלם רייך (1897-1957), פסיכואנליטיקאי מתלמידיו של פרויד, התבונן בהתנהלות הגופנית של מטופליו. הוא בחן תנוחות גוף והבעות פנים, והבחין בביטויים הגופנים של רגשותיהם, בדפוסי נשימה, במתח שרירים. לחצים שלא נפרקו נשארים בגוף כשרירים מכווצים. תינוק נולד רך, אך במהלך החיים הוא פוגש לחצים שאינו מצליח לעבד ולשחרר. רגשות קופאים בגופו, ושרירים מתכווצים. נוצר מערך שרירים מכווצים, אותו רייך כינה "שריון שרירי". השריון יוצר בעיות בריאותיות ונפשיות. את החסימות רייך ניסה לשחרר בדרכים אנרגטיות, דרך נשימה ולחיצות על שרירים. רייך חיפש בגוף את המפתח לריפוי. מאחר והמצוקה חרותה בגוף, גם הריפוי יכול להתחיל משם. שיטותיו זכו לביקורת, וגרמו להחרמתו וגירושו מהחברה הפסיכואנליטית.
התמקדות – תחושה מורגשת כשער לריפוי
יוג'ין ג'נדלין, מאוניברסיטת שיקגו, ניסה להבין בשנות ה70 של המאה הקודמת מדוע טיפול פסיכולוגי עוזר רק לחלק מהמטופלים. הוא הסריט מפגש טיפולי ראשון של מאות מטופלים, ובתום תקופת הטיפול, חזר לקטעים המצולמים, כדי לראות מה אפיין את המפגש הראשון של אותם מטופלים שטיפולם הוכתר בהצלחה. הסתבר שהמטופלים שנעזרו בטיפול, היו אלו שהפנו קשב אל התחושה הגופנית שהתעוררה בהם בשיחה, וחפשו מילים כדי לתארה למטפל.
אותם מטופלים יצרו קשר עם מודעות גופנית שג'נדלין קרא לה תחושה מורגשת. הנכונות להישאר בתוך ערפול התחושה הגופנית שעדיין לא התנסחה, והענין במה שחבוי בערפול הזה, יביאו להתבהרות, שינוי, ובסופו של דבר גם לריפוי ופיתרון. שיטת הטיפול שפיתח נקראת התמקדות.
פסיכותירפיה סנסורימוטורית
ד"ר פט אוגדן התבוננה בהתנהלות הגופנית של תלמידיה ליוגה. היא ראתה דפוסים גופנים אופייניים לאותם אנשים שחוו טראומה. היא העריכה שלטיפולים הפסיכולוגים שעברו יש השפעה שלילית, וכך התחילה לפתח את הרעיון של פסיכותירפיה ממוקדת גוף, והקימה בבולדר שבקולורדו את המכון לפסיכותירפיה סנסורי מוטורית, שיטת ריפוי שבה נחשפים הרגלים גופנים בלתי מודעים שמעידים על פגיעה. הטיפול הוא למעשה קשב שמופנה למקומות הפגועים, והעלאת המודעות לסבל, שקודם מצא ביטוי רק בהתנהלות הגוף. המטפל הסנסורי- מוטורי בונה עם המטופל אמון בתגובות פיזיולוגיות, וכך נוצרת אצלו תחושה חדשה של ביטחון במשאבים פנימיים ובכוחות ריפוי והגנה שקימים בגוף.
בטיפול ממוקד גוף, מעודדים ילד שעבר התעללות מינית להביע התנגדות על ידי דחיפת כרית שהמטפל מחזיק מולו. הפעם יש לילד שליטה. הוא מכוון את עוצמת התנגדות, מחליט כמה חזק צריך לדחוף, קובע את כיוון הדחיפה ואת כמות הלחץ שיפעיל על הכרית. כאן הגוף נקרא להחזיר שליטה, להתנגד, ולאפשר אקטיביות למנגנון שלא היה יכול לפעול בזמן התקיפה. בטיפול הסנסורימוטורי יוצרים סביבה בטוחה, בה ניתן לבנות מחדש תגובות אקטיביות לשם הההגנה.
התערבות ממוקדת גוף
ריקי ברנשטיין, עו"ס קלינית המכשירה פסיכותירפיסטים בשימוש בהתערבויות סומטיות אומרת: "בעקבות טראומה נוצר קושי לזהות סיכון. בגלל דריכות יתר (או חסר) נפגעי PTSD לא קוראים נכון את המציאות. מי שחווה תאונת דרכים כשמכונית פגעה בו מאחור, ינהג פעמים רבות באחת משתי הדרכים: כשמבטו קבוע בראי כדי לראות מי מאחוריו, או בהתעלמות מהמראה, כדי לא לחוות פחד ממכוניות שמאחוריו. נהיגה כזאת היא בעייתית. לעיתים קרובות, מי שעברה התעללות מינית, תתנהג אף היא (הבחירה כמובן אינה מודעת) באחד משני אופנים הופכיים: או שתתנזר לחלוטין מיחסים עם גברים, או שתתנהג עם גברים בפזיזות ומתירנות, דבר שיגרום לה שוב להיות מנוצלת על ידם. גם כאן הלכה לאיבוד היכולת לקרוא את המציאות, לדעת מתי להתקרב לגבר, ומתי יש בכך סיכון. לפעמים אפילו ניתן לראות את שני הקטבים בבן אדם אחד. כשמטפלים ב-PTSD יש לשקם את הערוץ הסנסורי שנפגע. אם למשל מדובר בפגיעה בעקבות פיצוץ, הערוץ השמיעתי זקוק להרגעה, וזו מושגת בחשיפת המטופל לרעשים נעימים". היא מוסיפה: "נפגעי טראומה צריכים לרכוש מחדש בעלות על גופם".
הגוףזוכר
ד"ר באסל ון דר קולק, חוקר מאוניברסיטת הרווארד הוא אחד החוקרים המוערכים בתחום חקר ה-PTSD. הוא היה מהראשונים ששאלו איך זה ששנים אחרי המלחמה נפגעי קרב עדיין חיים את זוועותיה. אחרי שטיפל שנים בנפגעי טראומה בכל גיל ומין, הגיע למסקנה שלא הצליח לעזור למטופליו כשהשתמש בשיטות המעודדות דיבור במטרה להשיג אינטגרציה ועיבוד של האירועים הטראומטים. הוא, בדומה למטפלים ממוקדי הגוף, נוכח שהדיבור והשחזור מחמירים את מצב המטופלים. הוא שם לב שכשהמטופלים הופכים נסערים מתוך ההיזכרות באירוע טראומטי, הם מתקשים להמשיך לדבר. הוא חקר מה קורה במוח בזמן הדיבור על מאורעות טראומטים.
בשנת 1989 פגע ההוריקן הוגו בפורטו ריקו וזרע הרס עצום. אנשים שבתיהם נהרסו התחילו מיד בתיקון הנזקים. זאת היתה פעילות שנועדה להשבת תחושת הביטחון אחרי האסון. מתוך ההכרח לחכות להגעת המסמכים הדרושים לקבלת פיצויים על הנזק, נאסר עליהם להמשיך בפינוי ההריסות. אנשים אלו שפעילותם נעצרה, החלו להשתכר,לחפש תגרות ולפעול באלימות, ופיתחו סימפטומים הדומים ל-PTSD. אירוע זה סייע לון דר קולק לזהות את מרכיב חוסר האונים כהכרחי להתפתחות ה-PTSD. הוא גם הבין שפעולה הכרחית לפורקן אנרגיה לאחר מצב מסכן חיים, ופעולה ממוקדת כתגובה למצב, תמנע PTSD. המוח הוא איבר הבנוי לפעולה, ואם פעולה לא מתאפשרת המערכת מתחילה לפעול באופן כאוטי. פעולה כנגד תחושת חוסר אונים תהיה מפתח לריפוי. הוא נוכח שדיבור עם מטפל, גם אם הקשר איתו תומך וחיובי, לא ישפיע על השינויים הפיזיולוגים שקרו מתוך חשיפה לאירועים טראומטים. מילים לא יכולות לתקן את תחושת הפירוק ואובדן הלכידות בחווית הקיום שהם במהות ה-PTSD. החיבור עם המטפל מסיט את המטופל מעצמו. טיפול טוב יחבר אותו לתחושות הפנימיות שלו, יעודד לגלות ולבטוח בתגובות פנימיות שלו, בתחושות הגוף.
כנוירוביולוג, ון דר קולק הסביר את הטראומה כאוסף תחושות הקשורות לחלקים הלא ורבלים ולא מודעים של המוח (אמיגדלה, טלמוס, היפוקמפוס וגזע המוח), אזורים שלא מקושרים לאזורי החשיבה, ההמשגה, והניתוח של קליפת המוח. מאמרו משנת 1994, The Body Keeps the Score, משך את תשומת ליבו של נוירוביולוג בשם סקוט ראוך שהציע לו למפות דרך הדמיית MRI את מוחם של מטופלים הנזכרים באירועים טראומטים. במחקר נמצא שכשאותם מטופלים נזכרים במאורע טראומטי קליפת המוח בצד השמאלי (ובעיקר מרכז ברוקה הקשור ביכולת מילולית) הופך ללא פעיל, ואיזורים בצד ימין, המחוברים למצבים רגשיים, הופכים פעילים, בעיקר באמיגדלה. נתון זה מסביר מדוע בשחזור הטראומה יש קושי בדיבור וחשיבה, ומדוע תקשורת מילולית אינה יעילה כדרך לטיפול ב-PTSD. הטראומה יוצרת חותם בחלקי המוח עמוקים שלא נגישים לקליפת המוח. מסקנתו שיש לטפל ב-PTSD דרך הגוף ותחושותיו נתנו רוח גבית למטפלים הסנסורימוטורים, שלא זכו עד אז להכרה ממסדית.
המרצת יכולת הריפוי של הגוף –הומאופתיה קלאסית
סמואל הינמאן (1755- 1843) היה רופא גרמני שדחה את שיטות הרפואה המקובלות בזמנו ופיתח את ההואופתיה הקלאסית, שיטת רפואה המתבססת על מתן תרופות מחומרים טבעיים מדוללים. ההומאופתיה הקלאסית היא שיטת ריפוי הוליסטית, שמאמינה שתחלואי הנפש יכולים להיות תוצאה של טיפול לא נכון במחלות.
הגיעה לטיפולי אישה צעירה, שסבלה מ-PTSD בעקבות חשיפה לאירוע טירור ונפילת טילים על ביתה. קשה לה להירדם, כל רעש מקפיץ אותה. והיא משתטחת על הרצפה כששומעת רעמים. מסתגרת בביתה, ויוצאת רק אם בני משפחה מצטרפים אליה. היא חוששת שמישהו מקרוביה ימות. עצבנית,מחזיקה סכין, מוכנה לתקוף. תחושתה: לבד, חשופה לסכנה, שום דבר לא יכול להגן עליה. (לעיתים לתחושה כזאת יש שורשים עמוקים יותר, ואירוע הטירור, במקרה הזה הציף גם טראומה מהעבר).
האבחנה הפסיכולוגית תהיה PTSD, והאבחנה ההומאופתית, במקרה הזה בלבד, תהיה תמונה המתאימה לתמונת התרופה דטורה ממשפחת הסולניים. הצמח הזה מיצג תמונה קלינית: פחד מתוקפנות, אימה, הכרח להתמודד לבד מול משהו הרסני וחזק ממך. התרופה מדטורה מתאימה למי שמרגיש לא מוגן, חשוף לסכנה, יודע שאין לאן לברוח ושאי אפשר להסתתר, כמו ילד שנשאר לבדו, מפוחד בחושך, הוא מאויים, מייחל להצלה. לא יודע מאין תיפתח הרעה ומאיפה תגיע הצלה.
אותה אישה קבלה תרופה מצמח הדטורה. בעקבות הלקיחה מצבה השתנה, הצליחה להירדם, הדריכות פחתה, תחושת האיום התפוגגה, חזרה ולהתרכז בצרכי המשפחה.
הטיפול החזיר את האישה לאיזון, הנפש נרגעה, וחלה הטבה גם בערכים "גופניים" כגון הזעה, לחץ דם ורמת הסוכר בדם. הומאופתיה קלאסית היא דרך ריפוי נוספת המתבססת על הסיפור שהגוף מספר על סבלה של הנפש, עוד דרך לגייס מנגנונים פיזיולוגים לטיפול בנפש שאבדה איזון.
